יום המחרת היה יום סבל מביש לאנשים ולבהמות גם יחד . שוב נסענו שלוש עשרה שעות רצופות ( להוציא שעת נופש אחת בצהרים . ( הדרך התנהלה על פני גבעות גיר חשופות מאין כמותן ובערוצים שוממים שכמותם מועטים אפילו בסוריה . החום רטט באוויר בכל מקום . בערוצים כמעט פרחה נשמתנו ביקוד הלוהט . בגבהים היה הבוהק של גבעות הגיר מסנוור ממש . היה זה מעשה אכזרי לדפוק ולזרז את הסוסים הנכים , אולם היה צורך , כנראה , לעשות זאת כדי להגיע לדמשק במוצאי שבת . ראינו קברים ומקדשים עתיקים חטובים להפליא , חצובים בקירות הסלע התלולים גבוה מעל ראשינו , אולם לא היה לנו פנאי ולא כוח לטפס ולסייר בהם . המשפטים הקצרים שבפנקסי יש בהם כדי להבהיר את יתר חוויות היום : פירקנו את המחנה ב 7 בבוקר והתנהלנו במסע אימים בעמק זבדאני ובהרים המטורשים — הסוסים צלעו אך נושא נאדות המים , אותו ינשוף ערבי צרחן שנוטל תשעה קבין זימרה , מקדים את המחנה באלף מילין ובמחנה עצמו מים אין לשתות — הלעולם לא תיפח נשמתו ? נקרה לנו נחל יפה בתוך גיא , שלארכו מטעים צפופים של רימון , תאנה , זית וחבוש , וחנינו כשעה בצהריים במעיין אתונו של בלעם הנודע שבפיג'יה , שני בג...
To the book