שיחה בשתיים

אורית : אני רוצה לדבר על חוסר האמונה שלי ביכולותיי . אני זוכרת שלפני כמה שנים , במהלך כתיבה של אחד הפרקים , שאלת אותי : "אם הרגשת כל כך מתוסכלת וחסרת אונים במהלך הלימודים בבית הספר , איך העזת להירשם ללימודים גבוהים ? מאיפה היה לך הכוח בכל זאת להעז ולהירשם ללימודים באקדמיה ולא ללכת לתפירה למשל " ? חשבתי על השאלות אלה המון , אבל התשובה לא ברורה לי . ראשית , ייתכן שהבית שלי , שבו חשבו רק על לימודים והעריכו רק קוגניציה , השפיע על תפיסות" ויצר את התחושה שאם איני לומדת לימודים אקדמיים , אני לא שווה כלום . שנית , אולי בתוך תוכי - אף שקשה לי להאמין ואז לא היו לכך שום סימנים - הרגשתי שאני יכולה ללמוד . זה מוזר , כי את התיכון סיימתי עם תחושות קשות ביותר בכל הנוגע ללימודים בכלל וליכולותיי האקדמיות בפרט . אולי עבודתי בצבא העלתה את תחושת הערך העצמי שלי . אולי היא זו שדחפה אותי לנסות ולהירשם לאקדמיה . ההתקשרות העמוקה שלי לעובדים והקשר הבלתי אמצעי שיצרתי עם החניכים פתח אותי וסייע לי במעט להאמין בעצמי ובכוחותיי , לדעת שאני יכולה לעזור לאחרים ושאני משמעותית . מאז הצבא התרחש בשלבים גילוי אטי שלי את עצמי...  To the book