שיחה בשתיים

אורלי : חיכיתי לצבא כי רציתי להיות גדולה וחופשייה . דמיינתי את עצמי רצה על הגבעות , נמצאת בחוץ , בטבע שאהבתי , תורמת , מכירה אנשים חדשים , חיה - אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד . ההתחלה הייתה טובה : טירונות במחנה שמונים - אוהלים , הרבה פעילות בחוץ , לימוד של דברים חדשים ואנשים חדשים . אבל אט-אט החלו הבקיעים . ראשית בעיות ההתארגנות : איבוד חפצים קטנים כמו מברשת שיניים שנשארה במקלחות ואין אחרת , קושי לסדר את המיטה , לדעת איך להרכיב את הרובה . ובצבא כמו בצבא , הקושי שלי הפך לקושי של המחלקה כולה - מה שלא עשה אותי פופולרית במיוחד . קושי נוסף היה הלמידה . לימדו אותנו מושגים בעל פה בלי לרשום אותם , והיום אני יודעת שמה שאינני רושמת נעלם . אז עדיין סמכתי על הזיכרון שלי והתפלאתי איך נבלעו ונעלמו לי פעם אחר פעם המושגים בראש . עם כל זה עוד יכולתי להסתדר , אבל השמירות שברו אותי לגמרי . הצורך לעמוד שעות בלי לעשות כלום היה בשבילי עינוי בלתי נסבל . בתחילה שמרנו בזוגות , אבל אחר כך שמרנו לנד , כעיקר ביום . התחלתי לקחת איתי פנקס קטן לרשום דברים , ספרון ומספריים - כל מה שיכול לספק לי איזושהי תעסוקה . הייתי ...  To the book