אני חושב על קביעה זו של אפולון כאשר , בפיו של המשורר באכחיליד , [ Baccylidei הוא אומר לאדמט : [ Admetel "אתה רק בן תמותה ; לפיכך , רוחך חייבת לכלכל שתי מחשבות בבת אחת " . אם כן , לדבר דיבורים רבים בבו זמניות אחת של השפה . הרשות ביד האל , הנושא את המחשבה האחת , לבזות אותנו ולרחם עלינו בגלל השניות הזאת שהוא מעמיס עלינו . עלינו מוטל התפקיד לפרוש אותה במלוא מרחב ממלכתה שגם הרקיע אינו חומק ממנה , גם הרקיע שאפולון חדל לגור בו . לדבר , פירושו תמיד לשחק עם כפילות מהותית שממנה נהנים - זו דו המשמעות , ההתלבטות בין הכן ללא - בטענה שרוצים לצמצמה בעזרת כללי ההיגיון . אבל , לדבר בהתאם לכורח הריבוי שאי אפשר לצמצמו , כאילו כל דיבור היה ההדהוד הבלתי מוגדר של עצמו בתוך מרחב רבגוני . זהו משא כבד מדי בשביל היחיד : הדיאלוג אמור לעזור לנו לחלוק את השניות ; שנינו משתפים פעולה כדי לשאת את הדיבור הכפול , השוקל פחות כשהוא מחולק ושוקל עוד פחות כשהוא נהיה רצף בהתחלפות הנפרשת לאורך הזמן . להיות שניים , לחשוב ולדבר בשניים באינטימיות של הדיאלוג , זה מה שיאפשר לאדמט , במעמדו כבן תמותה שנגזר עליו לחשוב שתי מחשבות בו ז...
To the book