" מאז שיחתנו האחרונה , באתי לידי המחשבה הזאת : אם כל מה שאמרת מוליך לכיוון נכון , היחס האנושי , כפי שהוא מצטייר בראשוניותו , הוא איום . - האיום ביותר , אבל ללא אימה . - האיום ביותר , מפני ששום מתווך אינו ממתן אותו . לפיכך , בין האדם לאדם אין אל , אין ערך , אין טבע . זהו יחס עירום , חסר מיתוס , נקי מדת , משוחרר מרגש , חסר תבונה משועבדת , יחס שאינו משאיר מקום להתענגות או להכרה : יחס סתמי או הסתמיות עצמה של היחס . האם באמת אפשר להצהיר על כך ? - אפשר לומר זאת באופן יותר מאופק , לאמור : היחס שלי לזולת אינו עובר דרך הישות ( בין אם מדובר בישות כאלוהים , או ככלל , או כישות " היידגריאנית . ( " לא זו בלבד שהישות , הכוליות , וכל המושגים הקשורים אליהם , אינם מסוגלים להגדיר את היחס הזה , אלא , יתכן שהוא עצמו מכשיל אותם . או , במילים אחרות , הדומות למילותיך שלך , היחס שלי לזולת אינו מצטמצם לשום מידה , כשם שהוא מבטל כל תיווך , או כל התייחסות ליחס אחר שחובק אותו . - הוא אשר אמרתי : זה איום . - מדוע המילה הזאת ? - בין ה"זולת" לבין ה"אני , " המרחק הוא אינסופי , ובכל זאת , בה בעת , הזולת הוא בשבילי הנוכח...
To the book