אנחנו שואלים את עצמנו על זמננו . שאלה זו נושאת אפיונים משלה . היא דוחקת , אין בידנו להפסיק לשאול אותה , ולו לרגע . היא טוטאלית ומבקשת לחשוף בכל דבר את שאלת הכלל . עניינה [ elle portel הוא זמננו הנושא אותה . [ qui la porte ] בסופו של דבר , אנחנו שואלים את עצמנו כשאנחנו שואלים על זמננו . אפיון זה כבר זכה להבלטה יתרה " . כל שאלה חוזרת אל מי ששואלה , כלומר אל הישות שהיא אנחנו , ישות שרק היא מסוגלת לשאול , או לבוא בשאלה . ישות כמו האל ( למשל ) כנראה אינה יכולה להעמיד את עצמה לשאלה . הוא אינו שואל . דברו של האל זקוק לאדם כדי להפוך לשאלת האדם [ או : לשאלה על האדם , . [ question de l'homme כשה' שואל את אדם אחרי החטא : "אייך , " ? שאלה זו מציינת שמכאן ואילך אי אפשר יהיה למצוא ולמקם את האדם זולת במקום השאלה . מכאן ואילך , האדם הוא שאלה עבור האל עצמו , שאין דרכו לשאול . מדוע בשאלה הדוחקת הזאת , הכוללת תמיד , שעניינה הוא זמננו ושהיא אפשרותנו , הבאה מאיתנו והמכוונת אלינו בכל מה שהיא מתכוונת , מדוע , במקום להרגיש נשאלים , אנחנו נגררים בתנועה חסרת כל מידה שממנה נעלם כל אופי השאלה ? מדוע , כשאנחנו שוא...
To the book