מבוא

התחושה המתעוררת בו מידי היכנסו ועמדו מול האיש המבוגר , החסון והמנומס , הקורא לו להיכנס פנימה וקם ופותח לו את הדלת , היא שהשיחה ביניהם החלה זה מכבר . מאוחר יותר הבין שזאת תהיה שיחתם האחרונה . מרגע זה התנהלו דבריהם במעין מעטה של אדיבות . " האם לא היינו תמיד אדיבים - " ? "תמיד . ובכל זאת , הפעם זוהי אדיבות מושלמת יותר , זרה , הדורשת הוכחות : זוהי אדיבות שלא ניתן לצמצמה רק לשנינו - " . "שגם לא תרצה להיות נחלת הכלל , אלא תקום ותעמוד מול אותו מאורע שהאריכות כלל אינה מתאימה לו - " . "אותו מאורע שהבטחנו לעצמנו להזכירו היום " . כמו תמיד , כל אחד מהם מצפה לקבל אישור מן השני , אישור שלמעשה אינו מגיע , לא מפני שחסרה הסכמה ביניהם , אלא מפני שההסכמה נתונה מראש : זהו התנאי לשיחתם . הוא קורא לו להיכנס . הוא נשאר ליד הדלת , הוא עייף . האיש המקבל את פניו גם הוא עייף . העייפות המשותפת להם אינה מקרבת אותם , בעליל , זה לזה . " נראה שהעייפות אמורה לעצב עבורנו את חזות האמת המובהקת , זו שרדפנו אחריה בלי הרף כל חיינו , אבל גם זו שאנחנו תמיד מחטיאים ברגע שהיא מציעה את עצמה , מפני שאנחנו יותר מרי עייפים " . הם מ...  To the book