שברון רוח: על הכתיבה הדיכאונית של מוריס בלאנשו מיכל בן־נפתלי

" שום איש שוב יוצר או תנו עפר מאדמה " . פאול צלאן ' " אני יודע , אני מתאר לי כי אותה הרגשה שאין לפרשה שינתה את מה שנותר לו מן הקיום . כאילו מכאן ואילך לא יכול היה המוות 2 שמחוץ לו אלא להתנגש במוות שבתוכו " . מוריס בלאנשו ו . מלמול אינסופי , הלילה האחר , החוץ , הניטראלי , שביתת יצירה , בטלה . שפה זרה במלוא מובן המלה , גם כאשר היא שואלת ממינוח מוכר . שפת רפאים , אנחה נודדת , טון השתיקה , "אינטימיות השתיקה" שהסופר מטיל על הדיבור גם כשנדמה שהוא מגולל מלים בקצב חסר נשימה . אינטימיות לא נוחה , לא עוטפת , כ"התפקעות והתפרצות של החוץ . " המלים נלחשות , נלעסות , חוזרות על עצמן באיפוק דיסקרטי , חמקמק . "המלמול האיום של ההעדר . " קוד אחר , לא מוכר , המשתרע בין אור לחושך , בטמפרטורות קיצוניות של חום וקור , הוא המכונן ארטיקולציה ומשמעות . הטקסט לעולם אינו בוכה . הסירנות שרות . אורפאוס מנגן וחדל לנגן . הגוף שנקרע לגזרים הוא גוף רחב וגדול ממנו , גוף ידע , גופי הלכה . זוהי שפה שאיש אינו מדבר , אנו מכירים אותה רק מן הכתובים , ובכל זאת קולה נשמע , נשמע כמו רחש , כמו המיה . לא , זאת אינה המיית הלב , זה אי...  To the book