החוויה המקורית

לבחינת פשר האמנות , כמנהג האסתטיקן , אין כל קשר לאותה דאגה ליצירה . האסתטיקה מדברת על האמנות , עושה אותה מושא לעיון ולידיעה . היא מבארת אותה על ידי צמצומה או מרוממת אותה על ידי הבהרתה , אך מכל מקום האמנות היא לאסתטיקן מציאות נוכחת שסביבה הוא מטפח מחשבות סבירות ללא סכנה . היצירה שרויה בדאגה לאמנות . פירושו של דבר שלגביה האמנות לעולם אינה נתונה , שהיא אינה יכולה למצוא את האמנות אלא בעודה מתממשת בעצמה באי ודאות רדיקלית באשר לידיעה מראש אם יש אמנות ומהי . כל עוד היצירה יכולה לשרת את האמנות תוך שהיא משרתת ערכים אחרים , הערכים הללו מאפשרים לה למצוא את האמנות בלי שתצטרך לחפש אחריה ואף בלי שתצטרך למצוא אותה . יצירה שהאמונה מפיחה בה השראה אינה צריכה לדאוג לעצמה , היא מעידה על אמונה זו , ואם היא מעידה שלא כשורה , אם היא נכשלת , האמונה אינה נפגעת . כיום אין ליצירה אמונה זולת עצמה , והאמונה הזאת היא תשוקה מוחלטת למה שתלוי בה בלבד כדי להתחולל . עם זאת יכולה היצירה עצמה לגלות רק את העדר האמנות , שאולי יש לה יכולת להציגו רק אם היא מסתירה מעצמה שהיא מחפשת אחריו . כאשר היא מחפשת אותו היכן שהבלתי אפשרי ...  To the book