קודם חג המולד רבו ההכנות בבית ציונה . לפני אמא שבו עליזותה ושלות נעוריה . כי חג זה לא היה לה חג דתי בלבד , אלא חג נפשה , חג זכרונות ילדותה ומסורת מולדתה הרחוקה הסן . ואף שהוחג כאן בירושלים בקרבת מקום המולד לא פשט בעיניה את צורתו המערבית . לחוג את החג הזר , בלא אשוח ובלא עוגת תבלין , לא היה מתקבל על דעתה . ציונה , וכן ורדה , לא יכלו הבן זאת בשכלן המזרחי , והביטו בחיוך על לישת הבצק השחום , היבש והחריף שנחתך אחר כך בידי אליזבט לצלבים ולכוכבים והיה מתאים יותר לארץ לוהטת של עם כושי מאשר לארץ השלג ונטולת התבלין של הגרמנים . וציונה חשקה נפשה לעוגות הערבים , המשמחות בגווניהן : ורוד , ירוק בטנים , בציפוי זהב דבש עם אבקת סוכר . אנו אוכלים את לחם התופת" הזה אמרה ציונה לנפשה , לזכרו של בלשאצר " השחור , ולא יכלה להשיג את הקשר שבין האבוס בבית לחם לבין עץ האשוח , שאמה לא יכלה להזכירו בלא המית לב . בכל ארץ ישראל לא גדל אף אשוח אחד , במקומו בחרו באורן . באחד מימי הראשון שקודם החג ירדו מר אלפרד וחסן לעמק האלה ובטורח רב מצאו את האילן המיועד . עד לליל התקדש החג הונח בגן , נשען אל הקיר , עני וזר בין עצי המ...
To the book