|
|
ב 7 ביולי לעת ערב נשמע תותח הרמדאן . רוב הדיירים היו מוסלמים , ועשירי החדר טרחו לצייר את הצמים במיטב המאכלים . לראשונה גם אבו חורור כרע והתפלל , נראה שגם בו התחולל שינוי כלשהו , שברבות הימים הוליכו למכה . לרוב האסירים המוסלמים או הנוצרים לא היה יחס מיוחד לדת , אבל כל עוד היו בין הכתלים , השליכו את יהבם על אלוהים , התפללו בדבקות רבה ובהתמסרות מלאה כחלק משגרת יומם . הופעתו של המטיף בתפילות ימי שישי הוסיפה להם שעה של קורת רוח באוויר החופשי . לא עבר יום מבלי שכל אחד ישבע באלוהים , יגדיל וישבח את כבודו , בין אם האמין ובין אם לאו , לא הייתה לכך כל חשיבות . הייתה זו שגרת דיבור ולחם חוקם של האסירים ואולי לא רק שלהם : אינשאללה ( בעזרת האל , ( אללה מעב ( אלוהים עמך , ( אללה יח'ליב ( אלהים יאריך ימיך , ( אללה ברים ( אלוהים נדיב , ( אל חמדולילה ( השבח לאל ) או שבר אללה ( תודה לאל . ( אי אפשר בלי האמרות הללו ואלוהים סובל הכול , גם את שלל הברכות , הקללות הבאות עם הברכות , השבחים והשבועות : בשרף ( בכבוד , ( בחיאת אבוב , בחיאת אומכ , בחיאת אלקראןי ; ממש קהל עשיר בנימוסים לכל מעשה , הליכה , יציאה , עב...
To the book |
|
|