החוליה יצאה מאילוץ לסיור בגבול הצפון . התכונה באזור הגבול נגלתה ללבנונים , והחוליה לא חמקה מעין רואה , למרות מאמציהם של חבריה להימנע מהיתקלות בערבים ובבריטים . שישה סיירים יצאו לדרך ב 22 באוקטובר . 1947 לאחר תדריך קצר של איש הביטחון באילון הם פנו מזרחה וצפונה , ירדו אל ואדי כרכרה , היום נחל בצת , הצפוני ביותר מבין נחלי ישראל בגליל המערבי . בנחל זרמו מים , והדרך הייתה סלעית וקשה להליכה . לפתע נשמעה צעקת כאב , המ"כ משה הררי י נקע את רגלו . החוליה נעצרה והמתינה בערוץ הנחל . שניים , אברהם וישעיהו , סבו על עקבותיהם ושבו עם הררי הפצוע לאילון , אל המתבן ממנו יצאו . שמואליק כתבן , מ"מ פלוגה אי בגדוד הראשון , פנה אל ישעיהו ושאל אם יוכל להוביל במקום 2 המ"כ . התשובה הייתה חיובית ברוח הזמן , בביטחון יהיר ובאמונה בעדיפות כוחנו . במכתב לחברתו תמר מיום ה 11 בדצמבר 1947 סיפר ישעיהו שחזר אל החוליה והאיץ בחבריו : "חברה , ככל שנקדים לזוז , נשוב יותר מהר לאילון , " אך השיבה ארכה שמונה עשר חודשים . רוב חברי החוליה נשאו עמם אחריות משפחתית כבדה שלא מנעה מהם להתגייס לפלמ"ח ולצאת לכל משימה ו אברהם ענבי ויחיא...
To the book