יוהאן לודוויג טיק

אחד האלמנטים החשובים ביותר בשירה הרומאנטית הגרמנית הרי היא האירוניה . היא עוקרת את מורא ספקותיו של אדם ביחס לעצמו וביחס אל יצירותיו . המעוף השירי קבל האין םוף שמעבר לגבולות ולסייגים' ההתעמ קות , כהגדרתו של גיתה , בקמאיות — כל אלה אי אפשר להם בלא 'תיקון' כלשהו , בלא המראה העקמומית הזאת שאירוניה שמה , המחמירה במשהו את קומתם של הנשקפים בתוכה ( מתוך רצון 'לאחוז את הקב"ה ברגליו , ' כדברי הפתגם האידי . ( אי אפשר בלא זה כשבאים לחדור אל עולמם של סודות באמצעים אנושיים עלובים . פרידריד שלגל הפריז הרבה בדברו על חשיבותה של האירוניה זבקבעו , ש'יש בפואימות שלו מין התלוצצות טראנסצנדנטאלית . בפנימיותם של דברים מתרוממת חריפות זו , החובקת זרועות עולם , למעלה מכל סגולה , למעלה מן האמנות , למעלה מן המידות הנאות , ולמעלה מן הגאוניות . ' בעצם באה האירוניה להתיש את כוחם של הניגודים הקיימים בין המוגבל ובין האינסופי , בין האני ובין הזולת , ניגודים שאי אפשר למצוא מקומם ולהגדיר ממדיהם בשיקול דעת צונן . ואולם אין האירוניה בבחינת דרך ללכת בה . לעולם אין האירוניה אלא הניחוח המעורר את המעוף , והבלם העוצר בעדו כשהוא...  To the book