זכרונות על א.נ. גנסין

כל ימי קיוויתי לכתוב על גנסין , ואם לא כתבתי עליו , הרי דיברתי בו הרבה , בדרך כלל עם אחותי , בשנה שלפני נסיעתי לאמריקה . דיברתי בו בזמן שחשתי כי לי אבוד הוא לעולם . כבר הייתי אז נשואה לאיש , ילדתי ילד , ובעלי , שעכשיו כבר אינו בין החיים , היה באמריקה . מדברת הייתי בגנסין בריגוש מתוק , בייאוש . רק באוזני אחותי יכולתי לדבר כך , ודברי היו על פי רוב כאלה ו : ' צר לי שאינך מכירה אותו . ' ' כל כך אדם יוצא נפסד אם אינו מכירו . ' ' אושר גדול הוא למי שמכיר אותו . ' ' נשים שאינן מכירות את גנסין , אין להן מושג מה צריך אדם להיות . ' והייתי מתמכרת לתיאור פניו . רציתי שסימה אחותי תראה בבהירות את פניו ובה בעת תרגיש בפנים הללו בתכונות המסתוריות של ספינקס . עשיתי שהיא תראה , כיצד שערותיו הזהובות צרות צורה של משולש עדין , כעין פירמידה הפוכה במצחו . עשיתי שתחוש את שתיקת שפתיו , שנראו כמבעד לצעיף . אלף פעמים מסרתי לה את הרושם השקט של הליכתו , שהיה מסחרר את ראשי כל אימת שהייתי רואה אותו , כיצד תשומת לבו גרמה לי דפיקות לב , ובאיזה אופן משונה הלם לבי כשעמדתי לחוצה אליו , איך גברה אז הלמות לבבי , משל אבנים הי...  To the book