השיבה לקניגסברג

ב 1 . 8 . 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה . בתגובה , העלתה הדסה על הכתב ביומנה ב 13 . 8 . 1914 חשבון נפש המסכם בנימה מתסכלת את ארבע שנות שהותה בארץ ישראל : לאט לאט תוקפני מצב רוח מייאש . מה יש עוד בידי לעשות בעולם , לשם מה החיים ? לשם מה העבודה והמאמץ , אם לכל הנעשה אין טעם ואין לך אלא לחזור ולהורסו , שהרי מטבעם של בני האדם והעמים לטרוף זה את זהי לולא פרצה המלחמה כעת , היו , אולי , בולעים את עצמם . אל לנו להסכים שהמלחמה מוכרחה היתה לבוא . התחרות על ההגמוניה בין הממלכות היתה חייבת להגיע לקצה . בחיי הפרט אין אדם חש בפועל את שנאת העמים וקנאתם . אך הן קיימות כנראה , במידה רבה , משום שרק הן יכולות לסנוור את עיני הבריות , עד כדי כך שהם מתנפלים מסונוורים זה על זה . אנו יכולים לעקוב בקורות העמים כיצד , במשך חמשת אלפים שנה , חוזרת ונשנית אותה תופעה , ועדיין מדברים על התקדמות . אולי יש להסתכל על העולם מנקודת ראות אחרת , אך מאיזו ? איני יודעת עוד לאן לפנות . אם לא קיימים עוד בשבילי לא ציונות ולא התקדמות , למען מה אפעל ? מה יעלה בגורלם של כל החלומות ? ראיתי עצמי כחולייה בשרשרת החברה האנושית , כחול...  To the book