ב. הפדיון והגיונו

הפדיון , היינו מתת הכסף שמפקיד החסיד בידי הצדיק בשעה שהוא מבקרו , יהא גודלה וערכה אשר יהא , היה לאחד הסממנים המובהקים ביותר לציון זיקתו של החסיד לרבו ולמכשיר הכלכלי העיקרי בהחזקת החצר . בתמורה לפדיון זכה הנותן ל"עשייה " מצדו של הצדיק - ברכה או תפילה לשלומו ולהצלחתו בחיים הרוחניים והארציים . המשמעות המילולית הראשונה של המילה "פדיון " היא תמורה כספית לשם הצלה , והיא שעיצבה את משמעותו הריטואלית גם בחסידות . הפסוק המקראי "אם כפר יושת עליו ונתן פךין נפשו ככל אשר יושת עליו " ( שמות כא , ל , ( הובן כך : החסיד נותן סכום כסף " ) כופר (" שמטיל עליו הצדיק באופן חד צדדי ") ככל אשר יושת עליו , (" ומעשה זה מציל את נפשו של הנותן ") פדיון נפשו (" ומסייע לו בדרכים שונות ומשונות , שקצתן בלתי צפויות וסמויות מן העין . בה בשעה קושר הפדיון את החםיד הנותן עם הצדיק המקבל זה לזה בקשר מיסטי בל יינתק . בחינת ההסברים שניתנו למעשה הפדיון ולהצדקתו מצביעה על כיוונים שונים : מחד גיסא , הדגשת התועלת שמפיק מכך החסיד , כביכול רק למענו ולטובתו נוצר הפדיון ; ומאידך גיסא , הכורח של הצדיק לנוטלו , כביכול הוא כפוי על כך שלא ...  To the book