ד. 'צערו של עם ויחיד'

ממה נובעת עוצמת הרגש ? דומה שלא ממצוקות ברשות היחיד דווקא . את ייסורי הנפש האינטימיים תינה ברדיצ ' בסקי במכתבי וידוי לחבריו , או שהתלבט בהם בינו לבין יומנו , ומעולם לא דן בהם בפומבי . העצב שכתב עליו הוא 'עצב ישראלי' ונכאיו הם 'נכאי הגוי הישראלי . ' במסה הווידויית 'נכאים' הושיט מפתח בהיר לקוראיו בכותבו : 'והצער שלי אינו צערי , צערי לחוד וחיי לחוד , כי אם צער כל הגוי שלנו , צער הגוי הרב שנעשה צערי . ' זוהי בדיוק הרגשתו היסודית של הזר . חורבנו האישי ניזון מן החורבן הלאומי , והשניים מתמזגים בו לישות אחת . צערו אינו פרטי אלא 'צערו של עם ויחיד , ' והוא חש בגופו ממש כיצד סבלם של כל דורות היהודים כמו לופת אותו בעורפו , מטלטל את גופו ומפריח את נשמתו . אם יש תכונה יסודית אחת שמפעלו היצירתי של ברדיצ'בסקי משתלשל ממנה , הרי היא התחושה שבאירועי הביוגרפיה שלו , בהיסטוריה המשפחתית שלו ובשרשרת הגלגולים הרוחניים שפקדו אותו הוא עומס על שכמו ומגלם במו גופו את תמצית הניסיון היהודי לדורותיו , וחי כחוויה אישית ממשית את משבר היהדות ההיסטורית . מכאן החשיבות שייחס למסלול ההינתקות שלו , ובמיוחד לרגע הפרדה הפיסית...  To the book