אסתר הרליץ אני מבקשת לתת דין וחשבון המבוסם על ידע אישי על ראשית שירות החוץ הישראלי ועל ראשיתם של הקשרים עם גרמניה המערבית דאז . אתחיל בסיפורו של ד"ר פריץ ( מיכאל ) סימון . סימון , בן למשפחה מתבוללת בברלין , עלה ארצה עוד לפני עליית היטלר לשלטון ' . הוא הנחית על משרד החוץ רוח יקית נוקשה ומנהגי חצר של בית המלוכה הפרוסי . הכללים והנהלים שקבע החזיקו מעמד זמן רב למדיי , עד שהופשרו קמעא . כך למשל אסור היה להתייחם לשר החוץ הראשון משה שרת כאל "משה . " לקראת יום העצמאות הראשון מצאתי על שולחני הזמנה להתייצב בבית נשיא המדינה ב " מכנםי פסים , " כפי שנקבע לכל מנהלי המחלקות במשרד . לי , האישה האחת , פסק סימון בסופו של דבר כי אתייצב בחליפת פלנל אפורה ובכובע קש לבן . יקים רבים היו בין עובדי שירות החוץ בראשית הדרך . מולם עמדה קבוצה אנגלוםקםית - יוצאי אנגליה ודרום אפריקה , שעדיין נמנו עם עובדי הסוכנות היהודית בחו"ל ובארץ , ביניהם למשל ארתור לוריא ומיכאל קומיי . היקים במשרד היו בחלקם עולים שהגיעו לארץ בגיל מבוגר , והיו , כמוני , שכבר התחנכו בארץ . אגב , בין חניכי הארץ היקים במוצאם לא נמצאו יודעי כתיבת מכת...
To the book