לדובב את השתיקות: ייצוג האשה והמזרח בקולנוע הישראלי

אלה שוחט הקולנוע הישראלי משקף את מיתוס השוויון כפי שהוא טופח על ידי השיח ( discourse ) הציוני . במסגרתו של שיח זה , הפמיניזם נדחק לשוליים . תעשיית הקולנוע , לא זו בלבד שהיא נשלטה על ידי גברים , אלא שהיא גם קידמה עניינים גבריים , בהתייחסה אל נושאי נשים רק במידה שהם היו רלוואנטיים לרטוריקה הלאומנית . אי אפשר , למעשה , לדבר על שיח פמיניסטי אלטרנטיבי בתרבות הישראלית , לא רק בגלל המיליטריזם שלה אלא גם בגלל מורשת האתוס של הצבר הלאומן : הצבר המיתולוגי , אב הטיפוס של היהודי החדש ההולך ומתעצב בארץ ישראל , היווה את האנטיתיזה הגברית לתדמית ( הציונית ) של היהודי הגלותי ה"נשי . " הצבר נוצר על ידי דור המהגרים החלוצים , שראו בילדיהם את התיקווה להצלת היהודים , וכתוצאה מכך האצילו על בניהם את המעמד הגאה של מעין אריסטוקרטיה מוסרית . במעין היפוך אדיפליסטי , הצבר נולד לתוך חלל שבו הבן היה הדמות האידיאלית — ולא האב . נקודת המוצא של הנראטיבים העבריים היתה , על כן , העדרו של האב הגלותי . הגיבורים ( לגיבורות לא היה כמעט מקום ) קולסו כילדים נצחיים חסרי הורים , שכאילו נולדו יש מאין . הורים ציוניים חינכו את ילדיה...  To the book