פרק ב הלכה ומעשה בתקופת הגאונים

המסורת של שמירת השבת והחגים הועתקה בלי ספק מדור לדור באמצעות מוסד המשפחה והקהילה . יהודים שגלו ממקום למקום חזרו וחידשו במקומותיהם החדשים את מוסדותיהם על צביונם המקובל , ושמירת השבת והחגים היתה מסממניו המובהקים של צביון זה . אלא שתנאי הקיום החדשים לא תמיד תאמו את תנאי הקיום הישנים , ושחזור המוסדות לא היה יכול להיות שלם ללא תזוזה ושינוי . תנאי הקיום היו עשויים להשתנות אף במקום המגורים הישן , ואגב כך נוצרו סיטואציות שפסקי ההלכה המובאים בתלמוד לא יכלו לשמש להן תקדים . מכל מקום , הסיטואציות תבעו תגובות והן היו עשויות לבוא בשני מישורים — המישור העממי הספונטני והמישור הלמדני הסמכותי . לעתים ברור , כי עד שהשאלה לא עלתה על שולחנם של בעלי ההלכה , כבר נוצר נוהג בציבור . במקרה זה , ניצבו בעלי ההלכה בפני השאלות : האם מסוגלים הם לאשר את הנוהג בדיעבד , ואם לא נמצא לו אישור , האם רשאים הם להעלים עין מן הסטייה בסומכם על האמרה "מוטב שיהיו שוגגים וכו ;"' או שמא מחובתם לעקור את הנוהג . ההכרעה בשאלות אלה היתד , תלויה בחומרת הסטייה לפי הבנת בעל ההלכה , וזו גופה היתה עשויה להיות פועל יוצא משיטת לימודו , משלי...  To the book