פרק שבעים-ושניים תורת הצורות של הלשון העברית

מאת ניסן בתגרין , הוצאת 'דביר' . 1 כל פונותיו של המדקדק , מאז ועד דורגו , אינן אלא אל המקרא . ספרות התלמוד והמדרש , עיקר לימודם של בני ישראל בכל הזמנים , כמעט שנתעלמה מעיניהם . משום כך אף במקרא לא יכלו לכל החומר ; תמיד נשאר איזה יוצא מן הכלל , שלא קיבל מרות . רמזים שונים של השוואה ללשון חז"ל : ר-י בן קוריש , רס"ג , ריב '' ג ועוד , בייחוד בחקר מלים , לא שינו הרבה . בתקופה מאוחרת , כשנתנוון מחקר הדקדוק , ובייחוד בימי ה'מאספים / פשיטא שלא נשתנו הדברים . אדרבא , עמקה תרדמת הרוחות , ויש שניסו להגיה ולשנות צורות דקדוק מאוחרות שבנוסחאות התפילה על פי לשון המקרא . 1 היו גם אז בהירי מבט , שראו במקצת לשון עברית אחת , אלא שנמוך היה קולם . פלא וצער , שאף בזמננו אותו המצב בעינו . אף על פי שנעשו נסיונות בדקדוק המשנה לעבדו ולכלול לו כללים , בייחוד בלועזית , הדקדוק העברי בקפאונו עומד . והרי לפנינו 'ספר חדש , הדן בצורות התיבות של הלשון העברית ובא להקיף את כל הצורות כולן , בין אלו שבמקרא ובין אלו שנתחדשו מימות המקרא ואילך , לכל שנוייהן והשתלשלותיהן לכמות שהיא מצויה בידינו היום' ( הקדמה . ( והמחבר מסדר וה...  To the book