להמציא מחדש את המוות: בעקבות פואמה נשכחת של אורי צבי גרינברג

דן מירון לזכר אמי בשלהי שנת 1946 פרסם אורי צבי גרינברג במוסף לספרות של 'הארץ' פואמה ששמה 'זהו העצב זהו הנם זהו הנוגה' והפתיע את קוראיו . מאז קיץ , 1945 שבו שבר שתיקה ספרותית של שמונה שנים - 'נדר האלם' שגרם לו שלא לפרסם את דבריו , תחילה דברי שירה בלבד ואחר כך גם כל דבר אחר - פרסם בקביעות , בעיקר ב'הארץ , ' את קינותיו על חורבן יהדות אירופה , עשרות שירים רחבי היקף , שנדפסו כל שבועיים שלושה וכבר הקנו למשורר השנוי במחלוקת מעמד של ' ירמיהו של דורנו . ' מפעם לפעם , בייחוד בערבי חג , הצטרפו השירים ל'מסכתות' מרובות פרקים וכיסו בטורים ארוכים וצפופים עמודים שלמים של העיתון . ואולם לא היקפה של הפואמה הפתיע את הקוראים , אלא הטונליות שלה , נושאיה החדשים והדרך שבה עיצבה נושאים מוכרים , ובעיקר 'זרותה' בסביבה השירית של אצ"ג , שבה השתלבה מבחינה כרונולוגית ופואטית , היא הסביבה של שירת החורבן . זרותה זו של 'זהו העצב זהו הנס זהו הנוגה' גרמה , כנראה , שהפואמה תישכח . בגלל תוכנה לא היה אפשר לצרף אותה לשירי המסכתות של 'רחובות הנהר , ' שבמחיצתם הופיעה ברצף הפרסום בעיתון , ובגללו לא התאימה גם לספר הגדול שהמשורר...  To the book