מבוא

כאשר פרסם עמנואל לוינס ( 1995-1906 ) בשנת 1972 את ספרו " הומניזם של האדם האחר , " היה ההומניזם שנוי במחלוקת בין האינטלקטואלים בצרפת , שהכריזו על מות האדם ועל ניצחון המבנים הפסיכולוגיים , הבלשניים והחברתיים המנהלים את הסובייקט שלא בידיעתו . בשנת 1966 פרסם מישל פוקו את ספרו הידוע "המילים והדברים , " ובשנת 1969 פרסם את ספרו "ארכאולוגיה של הידע , " שבו הראה שמדעי האדם — פסיכואנליזה , בלשנות , אתנולוגית — אינם יכולים להיווצר מתוך שימוש במושג "אדם , " ולא עוד אלא שהם אף יכולים להפריך אותו . מות ה"אלוהים , " שכבר הכריז עליו ניטשה , מוצא לדברי פוקו המשך הגיוני בסופו האימננטי של האדם , והפילוסוף מסיים את ספרו ואומר ש"האדם יימחק כמו שגבול הים 1 מטשטש את פני החול . " יצירתו הסטרוקטורליסטית של קלוד לוי שטראוס לעומת זאת , שבעת ההיא כבר היתה ידועה היטב , כפתה על רבים מחשבה של רלטיביזם תרבותי קיצוני , שכן לדעתו כל שיטה תרבותית יש לה המבנה המיוחד לה , ואין לצמצמה לשום דבר אחר . עם זאת יש , לדבריו , מאפיינים אוניברסליים לא משתנים של תפקוד הרוח , המבוססים על תפקודים מסוימים של המוח , והם המאפשרים להבין ...  To the book