הנה נכנסנו אל עומק נוסף בעתודה האפלטונית . בית המרקחת הזה , כבר חשנו בכך , הינו גם תיאטרון . התיאטרלי שבו אינו מאפשר סיכום באמצעות הדיבור : ישנם כוחות , ישנו מרחב , ישנו החוק , ישנם קשרי השארות , האנושי והאלוהי , המשחק , המוות , החגיגה . לפיכך יהיה העומק שיתגלה לפנינו בהכרח סצנה אחרת , או ליתר דיוק תמונה אחרת במחזה הכתיבה . אחרי הצגתו של הפרמקון לפני האב , אחרי השפלתו של תיות , חוזר סוקרטס ודובר בשם עצמו . דומה שהוא מבקש לשים את \ זלרגרס במקום המיתוס , את השיח במקום התיאטרון , את ההוכחה במקום האיור . ואף על פי כן , מבעד להסבריו , יוצאת אט אט לאור סצנה נוספת , גלויה לעין פחות מקודמתה , אך במין חביתיות קהה , מתוחה ואלימה לא פחות ממנה , חוברת אליה במסגרת המרקחתית ליצירת מערך מחושב וחיוני של דמויות , דימויים , התקות וחזרות . סצנה זו , המסתתרת ומתגלה בעת ובעונה אחת במטפורות שלה , מעולם לא נקראה בתור מה שהיא : סצנה משפחתית . הדברים אמורים באב ובבן , בממזר שאינו זוכה אפילו לעזרה סוציאלית , בבן חוקי ומכובד , בירושה , בזרע וכעקרות . על האם עוברים בשתיקה , אבל זו לא תוכל לשמש טענת נגד . ואם מחפש...
To the book