'בן הדם', 'בן אדם' והנמען ההיסטורי

לעומת העיצוב המגוון של הפרסונות המתחלפות ב'אזור מגן , ' בולטים החלקים ' נאום בן הדם / קטגוריה' ו'נאום בן הדם / על ערב' באחדות הפרסונלית של דובריהם . הפרסונה של 'בן הדם' היא בבחינת סינתזה שיצר אצ"ג בין דמות הנביא לבין סמכותו של 'בן הדם , ' שדמו כמעט נשפך במאורעות . הדם , המשמש לאורך כל הספר כמטונימיה מרכזית למאורעות , היה כזכור גם מוטיב מרכזי בשיר ח ( עמ' יב ) של 'אזור מגן . ' שם התלונן הדובר על שהאל ציווה עליו לראות , להריח ולרשום בספר , ולא להיות הראשון השופך את דמו במערכה . החלופות שמציבה דילמה זו הפכו , בחלק של הקטגוריה ובחלק שלאחריו , למרכיבי היסוד של דמות הדובר . מצד אחד השורה 'אני דם מדמו האומלל של אפרים איש חולדה' ( עמ' כו , ( הכלולה בשיר שכותרתו 'בשם המתים האילמים ; ' ומצד אחר , 'בן הדם , ' כרומז ל'בן אדם' שבפניית האל אל הנביא יחזקאל . שימוש הומופוני זה מטעים את מרכיב השליחות של דילמה זו , וכדי להדגיש משמעות נבואית זו משולב צירוף זה בפורמולה 'נאום בן הדם , ' הנושאת איתה , כנראה , את הקונוטציות הנבואיות של ' נאום הגבר שתום העין' בלעם , ואת הנוסחה המקראית השגרתית 'נאום . "ה סמכות...  To the book