|
|
ילדותי עברה עלי בברלין , בשנותיה האחרונות של רפובליקת ויימאר , ואף תחושה של אסון המתרגש ובא לא הכתימה אותה . התבוננתי בשנים הללו כצופה , צופה שחיים של שפע הגנו עליו מפני העולם האמיתי והסתירו ממנו את עובדות החיים המרות . לאיזה ילד אחר היו מכונית ונהג משלו עוד בטרם מלאו לו עשר שנים , מכונית שבה נסע לבית הספר העממי בזמן שילדים אחרים עשו ברגל את דרכם אליו ? יתר על כן , צבא של אומנות דאג למילוי כל צרכי . לרשותי עמדו חדר מגורים וחדר שינה משלי , הן בברלין הן באחוזה הכפרית שנמצאה בשכנות לעיר . סגנון חיים זה נראה לי מובן מאליו ; לא הכרתי משהו אחר . מעולם לא חשתי או תפסתי את עצמי כילד קטן המתגמד לנוכח מרחבים כה עצומים , ובה במידה לא הדהימה אותי העובדה שיכולתי לצוות על משרתים מבוגרים ממני פי שלושה או ארבעה שיעשו כרצוני . ואכן דבר בבתינו לא היה קטן מידות או ביד קפוצה , פרט לחדרון השירות ששימש ככלאי כשעברתי את הגבול . בהתבונני לאחור על אותן השנים הראשונות לחיי , אני מבין כי הן העניקו לי מידה של ביטחון עצמי או , ליתר דיוק , תכונות של סהרורי . בעזרת תכונות אלה התגברתי על מצבים מסוכנים לכאורה , לא מעט...
To the book |
|
|