|
|
1935 מתוך אדיב , פרק א אמרו שאחת מתכונותיו האופייניות ביותר של הסופר היא רצונו העז ליצור קשר בינו לבין הבריות . הוא איננו יכול לחוש דבר מבלי להפיץ את תחושתו , אינו יכול להרגיש דבר מבלי להודיע את הרגשתו ברבים . כאשר הוא מעיין בספר או יוצא לטייל או משוחח עם אנשים , ומשהו מכל אלה מעורר בלבו מחשבה או מעיר בלבו הרגשה או מעודד את רוחו להתבוננות או מחשבה - הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שירשום מחשבה זו או הרגשה זו או רעיון זה במחברת או על גבי פיסת נייר . כי הוא חולה באותה מחלה הקרויה "ספרות . " הוא לא חש לעצמו בלבד , כי אם לבריות ; הוא לא מרגיש לעצמו בלבד , כי אם מרגיש עם האנשים ; הוא לא חושב לעצמו בלבד , אלא חושב למען כל האדם . במילים ברורות יותר , הוא אינו חי לעצמו , אלא הוא חי למען הבריות . בכל המצבים האלה הוא מרמה את עצמו תרמית גדולה , ומטעה את עצמו בצורה מכוערת . הוא סבור שהוא אלטרואיסט , שאיננו חפץ ליהנות לבדו בהנאת התחושה וההרגשה והמחשבה , שהוא רוצה לשתף את הבריות בברכה זו שנפלה בחלקו בזכות טבעו העדין , הפורה והעשיר . אם הוא איש צנוע , בעל השקפות מאוזנות על עצמו , הרי הוא אומלל , מסכן ואבל ,...
To the book |
|
|