|
|
1937 מתוך דוז ית' אל אךבץא , כרך ג , עמ' 194 , 187-186 לפני שנים התייחסנו בחומרה לאבות השירה הערבית החדשה במצרים , חאפז אבראהים ואחמד שאוקי עליהם השלום . ניהלנו עמהם ויכוח נוקב על כל מה שכתבו , ואך בקושי הודינו בכך שהם כותבים שירה יפה ויודעים לכתוב כהלכה . לא היתה בהסתייגותנו לא הפרזה ולא שגיאה , רק מדדנו את שירתם בקנה המידה של האידאל האמנותי . לא הסתפקנו באותה רמה שהמשוררים נטו להסתפק בה , לא הסכמנו שההתפעלות העצמית שלהם תקלקל את השורה , שזחיחות דעתם תשיא אותם לעשות פחות ממה שהם יכולים . זה היה לפני שנים , ואילו עתה קל מאוד להפיק את רצונם של המבקרים . כל דיבור בחרוזים הוא שירה , כל דיבור בלי חרוזים הוא פרוזה , כל דבר שנדפס בספר או בחוברת הוא ספרות . המבקר אשר יעז להתווכח על טיבו של דבר נדפס או להתעלם ממנו - הרי הוא חוטא , פושע נורא , ומיד מאשימים אותו שהוא מדבר מתוך קנאה או מתוך התחרות . ואם הסופרים מתייחסים אליו בחיוב וחושבים עליו טובות ואינם מטילים ספק ביושרו - הרי ביקורתו על יצירה או התעלמות ממנה תיחשב לו לקשיחות והגזמה . בעצם היה ראוי שמידת החומרה שנוהג המבקר כלפי משוררים וסופרים ...
To the book |
|
|