|
|
1967 מתוך מוך'בראת טהא רווסין , עמ' 15-7 מיודענו הנער כבר בילה באל אזהר ארבע שנים , ארבע שנים שהיו בעיניו כארבעים שנה . הזמן שעבר נראה לו כנצח ואפף אותו כולו , כמו לילה חשוך שהשמים נתכסו בו עננים שחורים כבדים , ואין בהם חריץ ולו לקרן אור קטנה . הנער לא סבל ממצוקת העוני ולא מקוצר ידו להשיג את הדרוש לו , הלוא זה היה המצב הרגיל בקרב כל התלמידים המבקשים דעת באל אזהר ; מצוקתו היתה כבדה מזו , רגש מיאוס מילא את חייו וסגר על נפשו מכל עבר . חייו נמשכים ונמשכים , שנה רודפת שנה , והוא לא מוצא בהם שום חדש מראשית שנת הלימודים ועד סופה . בכל יום אחרי תפילת השחר למד את תורת האלוהות , אחרי זריחת החמה למד הלכה , ואחרי שהשמש עלתה ואחרי שאכל מעט מזון גס - למד דקדוק . אחרי תפילת הצהריים למד עוד דקדוק , ואחרי כן היתה לו הפסקה קצרה ודחוסה , שבה זכה שוב למעט מזון גס . אחרי תפילת מנחה היה הולך לשיעור בתורת ההיגיון , שלימד שיח' זה או אחר . בכל השיעורים האלה היה הנער שומע דברים החוזרים על עצמם , מקשיב לדיבורים שאינם נוגעים ללבו ואינם מדברים אליו , אינם מזינים את רוחו ואינם מוסיפים לו דעת על מה שכבר ידע . שכן כב...
To the book |
|
|