|
|
1929 מתוך אל אןאם , חלק א , עמ' 152-145 [ זה הוא הפרק האחרון של "אל א ; אם" ( חלק א , ( שבו פונה המחבר אל בתו , מסיר את צעיף האנונימיות של האוטוביוגרפיה , וחושף את הזהות בין המחבר לגיבור הספר [ . את תמימה , בתי , טהורת לב וטובת נפש . עכשיו את בת תשע , בגיל שילדים מתבוננים בפליאה באבותיהם ובאימהותיהם , ונוטלים להם את דמותם כאידאל לחיים . הם מתרשמים מהם בדיבור ובמעשה , מנסים להיות כמותם בכל דבר , ומתפארים בהם לפני בני גילם בעת משחק . נדמה להם שהוריהם היו בילדותם כמו שהם עכשיו - דמויות אידאליות שראויות לשמש דוגמה טובה ומופת ראוי . האם אין הדבר כן ? האם אינך רואה באביך את האיש הטוב והאציל שבכולם ? האם אינך סבורה שהיה כזה , הטוב והאציל שבילדים ? האם אינך משוכנעת שהוא חי כמו שאת חיה , או טוב מזה ? האם לא היית רוצה לחיות עכשיו כמו שחי אביך כאשר היה בן שמונה ? אבל אביך משתדל בכל כוחו ואף למעלה מזה , כדי לחסוך לך את אשר עבר עליו בחייו כאשר הוא היה נער , ומקבל על עצמו לשם כך תלאות ללא נשוא . הכרתי אותו , בתי , בתקופה ההיא של חייו . אילו סיפרתי לך מה היה מצבו באותם הימים , הייתי מנפץ רבות ממחשבו...
To the book |
|
|