פרופסור טוינבי היקר , במברקי אליך ביטאתי את התחושה העמוקה שנתעוררה בי מיד עם סיימי את קריאת מכתבך . רצוני להתנצל עתה לפניך על האיחור בן עשרת הימים שחל במשלוח תשובתי המפורטת , שאותה הבטחתי במברקי . זה היה השבוע האחרון בעונת הלימודים באוניברסיטה שלנו , לאחר שחודשו בסוף יוני הלימודים שנפסקו עקב הגיוס והמלחמה . רציתי גם להראות את מכתבך לידידים באוניברסיטה ולכמה אישים בחוגי הממשלה ולהתרשם מתגובותיהם עליו . לבסוף , נדרש לי זמן כדי להתעמק בדבריך ולגבש את מחשבותי שלי לאורן של ההרגשות וההשקפות המסעירות ברגע זה את תושבי ישראל . יורשה לי לומר כבר בתחילה , כי טעמי ונימוקי עמי לטעון שאני מבטא את רגשותיהם של מרבית הישראלים בהערכת הרגישות המוסרית ותחושת החרדה המפעמות במכתבך . אולי אני מדבר רק בשם עצמי בשעה שאני דן בהצעותיך המעשיות או מביע את הרהורי . מכל מקום , יודע אני בבטחה כי חלק ניכר מדעת הקהל הישראלית מזוהה עם השקפותי בדבר הסיכויים הממשיים של יישוב הסכסוך הערבי הישראלי , ואיני סבור כי אפריז באומרי כי אם תישמע תגובה נאותה מן הצד האחר , יוכלו ההצעות שאני מעלה בחלקו השני של מכתבי להתקבל על נקלה על ...
To the book