10 במאי 1901 בתא הרכבת של האוריינט אקספרס אי שם בסרביה . לבדי נסעתי אתמול מווינה לפשט . וולפסון , ששב והיה וולפסון הטוב שלי , בכל זאת נהג כמצופה ממנו וטלגרף לי שיגיע לווינה בזמן . עשיתי אפוא את הסידורים האחרונים בוועד 1 הפועל , ובתוך המולת המעבר מדירה לדירה נפרדתי מהורי , מאשתי ומהילדים . ילדי 2 היקרים לא שבעו רצון , ובייחוד עצובה היתה טרודה הטובה שלנו , שיום הולדתה יחול ב 20 במאי , והיא חוששת שלא אהיה כאן . כבר ישבתי בתא הרכבת בדרך לבודאפשט כאשר פרצו בי כל העייפות והתשישות שגרמה ההתרגשות היתרה בעקבות הודעתו של שלזינגר [ ואמברי N . Fr . Pr : 1 . [ משתוללת בוודאי סערה על שיצאתי בפתאומיות בלי לבקש רשות , ואולי אף החליטו לפטר אותי ולמצוא לי ממלא מקום , ואילו אני נוסע לכיוון פשט במצב של טמטום חושים מוחלט . אך האמרה הישנה שלי que rien n' arrive , ni comme on le craint , ni comme on l ' espere ( ששום דבר איננו קורה לא כשם שחוששים שיקרה ולא כשם שמקווים שיקרה , ( היא שתהיה לי לנוחם ולהרגעה . רק לפני פשט התעשתתי והתעוררתי מטמטום החושים שלי . כמה מוזר שלאחר יומיים 4 3 שוב אני חולף על פני אותן ...
To the book