|
|
הטלאולוגיה הציעה נימוקים סבירים בזכות הערכת האדם כתכלית אחרונה , 49 שם , ענ . 228-227 7 כלומר כיצור טבעי עליון . האדם , כתכלית אחרונה , אמור לשמש כאמצעי קשר בין המערכות . צליחות אדם לתפקידו הייחודי מעוגנת לא רק בדרישות הטלאולוגיה , אלא אף בעקרונות היסוד של הביקורת . המהפכה הקופרניקנית קבעה את נוכחות האדם , כיצור תבוני , בשני עולמות . בצד שייכותו אל הטבע בכלל , גלומה באדם מהות על טבעית . מהות אשר ממשותה האובייקטיבית הוכחה לראשונה בחוק המעשי . מהות על טבעית זו , כחירות בלתי מותנית , מספקת אף את דרישת הטלאולוגיה מתכלית הגמר . הטלאולוגיה של הטבע אמורה לפיכך למצוא מבוקשה בתחום המוסר . התבונה בשימושה העיוני רפלקטיבי עשויה להיחלץ מקשיי הטלאולוגיה על ידי אימוץ הקביעות של שימושה המעשי . במסקנה זו טמונה המשמעות המהפכנית של הטלאולוגיה . עד לכאן הפרידה תהום השניות בין הטבע לבין החירות , בין השימוש העיוני לבין השימוש המעשי בתבונה , בין ההטרונומיה לבין האוטונומיה , בין התאווה לבין ההשתוקקות , בין החומר לבין הצורה . השניות הוכרה , במסגרת זו , לא בקושי שיטתי , אלא כאינטרס ארוטי ראשון במעלה של התודעה ה...
To the book |
|
|