|
|
הבחינה האסתטית של היפה , בחינה אשר נדרשת להשתחרר מכל יחס אל המושא , חייבת להימנע משימוש בכושר המקשר על פי טבעו את התודעה , ועמה אף את רגש ההנאה , אל המושאים — כושר ההכרה . המשפט אודות היפה , משפט הטעם , כמשפט שאינו עושה שימוש בהכרה , אינו רשאי לפנות אל היפה כמושא , כלומר כקיים במציאות האמפירית . לפיכך , משפט הטעם אינו מסוגל אף לבדוק יחס הדימוי למושא . משפט הטעם אינו מודע כלל לתבנית היחס דימוי — מושא . תבנית זו שייכת לכושר ההכרה בלבד . משפט הטעם אמור להעריך אך את יחס הדימוי אל הכושר הקובע את רגש ההנאה בסובייקט . ואכן , הבחינה האסתטית ליפה מבחינת איכותו , מתעלמת במוצהר מקיומו כמושא . השאלה על היפה תוהה על אפשרות הנאה מדימוי תוך התעלמות מקיום של מושא הדימוי . חוסר העניין של התודעה בקיום מושא הדימוי , מוציא את המושא , כנדרש על פי התנאי האסתטי , ממערך הנימוקים הקובע את רגש ההנאה . הדימוי אשר קובע את רגש ההנאה אינו מצוי בזיקה אל המושא . הנאה אשר אינה קשורה מבחינת סיבתיותה אל המושא , משתחררת אף מכל הקשיים הארוטיים שגררה התייחסות ההכרה אל המושא . בפרקי האנליטיקה בביקורת התבונה הטהורה הובהר כי ...
To the book |
|
|