|
|
בסעיף הקודם הובהרה זכות התבונה , שהוכרה כמעשית טהורה , לדרוש , על סמך הממשות האובייקטיבית של חירותה , תוקף דומה לכל מושגיה . זכות זו נובעת אפריורי , ללא קשר לתוכן המושגים עצמם , מן המעמד המושכל של התבונה המעשית הטהורה . זכות זו משתלבת במדויק בצורך העכשווי של התבונה : פריצת המעגל הסגור , המסכל אפשרות הגשמת המטלה המעשית . התבונה ניצבת כעת אל מול שאלת אפשרות הטוב העליון . התבונה יודעת כי הטוב העליון , ההתאמה המוחלטת של הרצון לחוק המוסרי , אינו ניתן להגשמה במסגרת החיים הפיזיים בעולם התופעות . גם כאשר המוסריות מכחידה נטיות הרגש , עדיין נוכחים הרצון ומניעיו כתופעות פנימיות הסדורות בקצב הזמן ואינם אפשריים כגילום ממשי של חירות . היש התבוני אינו רשאי לקוות כי בנקודת זמן כלשהי , עכשיו או בעתיד , יצליח להגשים חירות מוסרית במלואה . עצם נוכחות הרצון בזמן מסכלת אפריורי את הגשמת המידה הטובה — הטוב העליון . ממשות הטוב העליון היא תנאי לאפשרות הטוב הגבוה ביותר . כאשר הטוב העליון אינו ניתן להגשמה במסגרת הקיום החושני , נשללת אף האפשרות להגשים , במסגרת זו , את התכלית המוסרית הגבוהה ביותר . אי אפשרות התכלית...
To the book |
|
|