|
|
על פי תנאי התבונה המעשית הטהורה מתחייבת סיבת המושאים , כלומר הרצון , אך בכושר תבונה טהור — בחירות . על פי תנאי התבונה העיונית אופף הטבע , באמצעות סכמת הזמן , את הרצון ואינו מאפשר אפילו התעלות הכוונה הרצונית אל החירות התבונית . הדיכוי המתמיד של רגשות התאווה הוא אמנם תנאי הכרחי לאפשרות השלטת החוקיות המוסרית על הרצון האמפירי , למרות זאת אין הוא תנאי מספיק . הרצון האמפירי , משום קישוריו ההכרחיים לתנאי ההכרה , משום היותו מושא פנימי של ההכרה , לא יצלח בשום נקודת זמן של קיומו לממש זהות מוחלטת בין הכלל המדריך אשר עמו לבין הכוליות התבונית ; שכן הכוליות אינה אפשרית מכורח תנאי ההכרה אשר הרצון האמפירי , כמושא פנימי , נקבע על פיהם . החירות אינה ניתנת על כן להגשמה ברצון האמפירי , לא במעגל הפעולה אף לא במעגל הכוונה . כפועל יוצא , ממשות התבונה ועמה המפעל הביקורתי כולו , מצויים עדיין במצב בעייתי . מימוש התבונה כמעשית מותנה בלבדית , על פי האנליטיקה , ביחס הקונסטיטוטיבי של התבונה אל הרצון , כלומר במעגל הכוונה ולא במעגל הפעולה . אולם , ההסתגרות מפני מושאי השימוש העיוני — התופעות , וההתרכזות בדיכוי הנטיות ...
To the book |
|
|