|
|
הפשר התכליתי קבע את החוקיות הארוטית כעיקרון עליון לתהליכי התודעה . החוקיות הארוטית הגדירה בהשתוקקות את יחס התודעה אל השלמות התכליתית , אל צורתה כשהיא לעצמה . המערכת התכליתית מותנית ביחס המתנועע התכליתי אל שני הקצוות הניגודיים של המערכת . אולם , הפשר התכליתי טרם קבע במונחיו את יחס התודעה , כמתנועע התכליתי , אל הניגוד לשלמות התכליתית . את נטילת החלק ההכרחי של התודעה בניגודה של השלמות , אני מציע לכנות : תאווה . השלמות התכליתית מגולמת בצורה כשהיא לעצמה . הניגוד של שלמות זו מצוין על ידי החומר . התאווה מגלמת את זיקת התודעה אל החומר . זיקה זו ניכרת במגוון הפעולות של התודעה האמפירית . התאווה מאפיינת קודם כול את יחס ההכרה אל מושאיה . מושאי ההכרה אינם תוצרים ספונטניים של ההכרה . ההכרה , בחושנית , אינה מסוגלת לממש את יכולתה , להניב הכרות , אך על סמך עצמיותה . ההכרה נדרשת , לשם מימוש הכרותיה , אל הנתון לה , אל החומר , כלומר אל ניגודה של העצמיות . תלות ההכרה בחושניות מסגירה את שייכותה לתאווה . הבחינה הארוטית את יחס ההכרה למושאיה , חושפת אף את האינטרס המניע את התאווה . התאווה פונה אל החומר , אל השונ...
To the book |
|
|