|
|
כושר ההכרה התבוני מיוחס , במסורת הפילוסופית , לפעולה ההיקשית . היקש מקשר שני פסוקים , הכרות שכליות , ויוצר פסוק שלישי כמסקנה הכרחית . בפסוק הראשון — ההקדמה הגדולה , מופיע הכלל . בפסוק השני — ההקדמה הקטנה , מועמדת הכרה מסוימת ככפופה לתנאי הכלל . בפסוק המסקנה נקבעת אותה הכרה , אפריורי באמצעות הנשוא של הכלל . פסוק מסקנת ההיקש התבוני ניתן עקרונית להשגה אף לא בדרך ההיקש , כלומר באמצעות השכל המתנסה . אולם , כמסקנת היקש מתחייבים בהכרה זו אפיונים ייחודיים המשקפים את הסגולה 42 לעיל עמ' . 71 43 בתט , עמ' . 186 44 שם , עמ' . 188 התבונית בתודעה . הביקורת תוכיח כי שימוש לוגי זה מתקשר אל הדרישה הטרנסצנדנטלית מכושר התבונה , דרישת הקישור הטוטלי של הכרות השכל . ראשית , פסוק המסקנה אינו מותנה כלל במגע האמפירי , בהתייחסות ההכרה אל הנתון . התבונה אינה נדרשת לעדות הניסיון לשם הוכחת מסקנת ההיקש . מסקנת ההיקש היא תוצר של פעילות מקורית , אוטונומית לחלוטין , על ההקדמות הנתונות . שנ ת , פסוק המסקנה קשור בקשר לוגי הכרחי אל הקדמות ההיקש . ההקדמה הגדולה , המציינת את הכלל , תיתכן בעצמה כמסקנת היקש קודם אשר אף הקדמת...
To the book |
|
|