פרק שני הלכה ואגדה כצופן אידיאי־פואטי בסיפור התלמודי

כל יצירה אמנותית תובעת פעילות דיאלקטית : הרחבת החזון הפנימי הכלול בטקסט הנתון , עד שיקיף את כל התחומים הנרמזים בו , ועקירתו של החזון מתוך כלליותו על ידי בריאתו לישות אמנותית חד פעמית . בסיפור התלמודי מוצגת פעילות כפולה זו באמצעות זיקות דיאלוגיות גלויות וסמויות בין הלכה לאגדה , בין היסוד האובייקטיבי ליסוד הסובייקטיבי , בין המופשט למוחש . הדיאלוגים הגלויים והסמויים שבין ההלכה לאגדה מייצגים יחסים מטאפוריים ומטונימיים דיאלקטיים , שכמעט אינם ניתנים להפרדה , והם המעניקים לטקסט ריבוי משמעויות . ' המטאפורה בנויה על זיהויים שיסודם על פי רוב בראיית עולם . 1 יש מקום להקבלה זהירה בין אגדה למטאפורה ובין הלכה למטונימיה . יאקובםון מבחין בין תרבות שהיא מטונימית יותר ותרבות שהיא מטאפורית יותר . שני התהליכים פועלים בכל תרבות , אבל הסתכלות מדויקת מגלה שמעבר להשפעה של דגמים תרבותיים של אישיות וסיגנון ניתנת עדיפלת לאחד משני התהליכים ' ) הקוטב המטאפורי' או 'הקוטב המטונימי : ( ' 'הראה לי את סביבתך ואומר לך מי אתה . אנו למדים כיצד חי הגיבור השירי התחום במטונימיות , והמתפרק באמצעות סינקדוכות לתכונות , תגובות ו...  To the book