לפי הכלל , כל צד מן הבאים בברית מתחייב כלפי הצד שכנגד . בהדדיות זו יכולה לחול וריאציה קלה , שאינה צריכה להטעות : בברית בין לא שווים , ובה בלבד , יכול הריבון לחייב את בן החסות לעשות מעשה המכוון לא כלפי הריבון עצמו , אלא כלפי זולתו , וגם זה יהיה חלק מן הברית . החילוף המתמיד של היום והלילה הוא 'כרית' שהטיל ה' עליהם ( יר' לג , כ , כה , ( אבל חילוף זה אינו נעשה לצורכו של . 'ה איוב 'כרת ברית' לעיניו שלא 'להתבונן על בתולה' ( איוב לא , א , ( והעיניים הלא הן כפופות לרצונו של האיש וממלאות את משאלותיו . וצדקיהו המלך כרת 'ברית' ליושבי ירושלים שישלחו את עבדיה ם העבריים חפשים ( יר' לד , ח כב . ( בסופו של דבר , כל מעשה שהריבון מטיל על בן החסות , אף אם המעשה מכוון כלפי מישהו אחר , הריהו התחייבות כלפי הריבון עצמו . הדו צדדיות ביחסי הברית אינה בטלה אפוא גם אם אין המעשה מכוון כלפי הריבון עצמו . במקרא מופיעות שלוש בריתות שלכאורה נראה כאילו הריבון , שהוא בבריתות אלו , 'ה מטיל בהן התחייבות חד צדדית על עצמו בלבד וכלפי בן החסות , אבל באמת גם בבריתות אלו מובלעת דו צדדיות . אלו הן הבריתות שכרת ה' לאברהם , לדוד ...
To the book