חז"ל עצמם הניחו שההלכה שכתבי הקודש מטמאים את הידיים היא תקנה מדברי סופרים ( יד' ג , ב . ( ואם תקנה היא זו , הרי שכבר מובלעים בה כמה חידושים עקרוניים לעומת ההנחות של המקרא , חידושים שברובם מאפיינים את הלכת חז"ל בכללה , אף שיש בה בתקנה זו משהו המיוחד לה . ראשית , ביסודה של תקנה זו עומדת ההבחנה של דרגות הטומאה : בעוד שהמקרא מבחין שתי דרגות בלבד , ההלכה מדברת למעשה על חמש דרגות . המקרא מבחין בין טומאה חמורה , שהיא של אבות הטומאה ( טמא המת , הזב או הזבה , המצורע [ במ' ה , ב ([ ויכולה לעבור לגופים אחרים , לבין טומאה קלה , שהיא טומאת יום אחד ונגרמת על ידי מגע באבות הטומאה , או בנבלות ובפליטות זרע . מי שטומאתו קלה חייב , לפי המקרא , להיטהר , אבל אין הוא יכול להעביר את הטומאה הלאה . לפי ההלכה , מי שבא במגע עם אחד מאבות הטומאה נעשה 'ולד הטומאה , ' או 'תולדת הטומאה , ' והוא 'ראשון לטומאה' ומעביר טומאה לשני , והשני לשלישי , והשלישי לרביעי . אף מספרם של אבות הטומאה גדל בהלכה וגם נוצר בהם דירוג ( כלים א , א ד . ( שנית , לאפשרות של העברת הטומאה , ב'עוצמה' יורדת והולכת , עד שלב חמישי שהוא הרביעי לטומא...
To the book