שיחה שתים־עשרה תחייה ותהייה

בשיחה האחרונה ייחדתי את הדיבור לתיאור סוף המאה התשע עשרה , , Fin de Siecie כפי שהוא קרוי בספרות אירופה , מפני שלדעתי אין זה מקרה שאותה מידה של פקפקנות , או יותר נכון ו "פקפוקיות" ( כי מדובר מדובר לא רק בהטלת ספק אלא בתחושת הרעוע והמפוקפק ) לגבי ההוויה העולמית , האנושית , שסימניה ניכרים כל כך בספרות ה"דיקאדנטים , " מצויה במידה מרובה כל כך בספרות העברית בדור ביאליק . אלא לא הסתייגתי למדי לגבי ההנחה בדבר ה"דקאדנטיות" של ספרות אירופה , וזה מובן מאליו , כי כל המנסה לתאר צד אחד , זרם אחד , נטייה אחת , בתולדות היצירה האנושית , ממילא נראה כמפליג לצד אחד . אסור לשכוח , שאם ה"דיקאדנס" בולט בספרות צרפת , בשירה דווקא , כפי שציינתי , אין זאת אומרת שהפרוזה , כפי שהיא מתפתחת גם בצרפת , אינה פרוזה ריאליסטית למדי . בצרפת יש לחכות עד שמופיע פרוסט , וגם אצלו ה"פקפוקיות" הוא לא לגבי הערכים , אלא לגבי כוחו של היוצר להביע את כל פרטי הפרטים שבחוויה האנושית . אין אצלו פקפוק לגבי ערכים . אהבה היא אהבה , בגידה היא בגידה , אמנות היא אמנות , וכר . פרוסט מנסה להעמיד רק את אי היכולת של האמן לתת כל חוויה וחוויה במלו...  To the book