סך־הכל של האבחנה

כאן הגענו לנקודה שממנה אפשר לסקור את שדה המערכה שבין טבע ורוח , או בין אנוכיות ומוסר ברשות המדיניות , וביחוד את מקומות התורפה ואת האזורים המסוכנים . אין אנו נלחמים בטבע ! אין אנו רואים את עצמנו נעלים מעל המאטריאליזם , ואף אין אנו סבורים , שחיי אדם עשויים להתקיים בלי האנוכיות . הטבע היא אמנו הורתנו . בני אדם הם חלק מגופו של הטבע וחייהם תלויים בלשדו אף ברגעי העלייה הגדולים שלהם , אף בכוח יצירתם הרוחני , אף בהישגיהם הנעלים והטובים ביותר . כבולים אנו בכבלים חזקים ביותר למטרותיה של הטבע : בצער ובהנאה . והרי האנוכיות אינה בעומקי עומקיה אלא יציר תשוקתנו להנאה ומניעת צער . כל הרואה את עצמו מרומם ונעלה על כל זה , אינו כן בכולו לנפשו , אסור לו לאדם שיסיח דעתו אפילו ברגעי עליית הנפש : הצער הגופני משכיל לצוד בחרמו את קרבנותיו ולהחזיק אותם יפה יפה בציפורניו ; משכיל הוא לפרך אותם , ואפילו את החזקים ואת הקשים שבהם . ואף על פי כן עדיין שיירת בין ההנאה והצער מרחב לרוח , המכוון כלפי האחד והנצחיי . וכבלי החומר עדיין משיירים מידת חירות כדי עשייה המכוונת כלפי האינסופי . עם כל תקיפותה של האנוכיות הרי קיימת...  To the book