|
|
אז ברדת # בת על נוי עזבתני אמי הראיון לחמשה יתומים עלובים . ודמעה טהורה רוטטה אז בעין הוינו הדל — האחות הןחיךה , אגל טל בגביענו החי וגוסס באצבעות הגנן העליון האומר לקטפו באביב ... ויהי בהפשיל הגורל את # ולי פךכתו הנאוה , בעוד אנו תוהים לצפונות קול א ^ זרו מנבכי מעמלןיו , ויתגל לפנינו הכאב ^ זותת דם ומורא ויאוש . ויגרף את ךאשית היא אחךית תקותנו תוןל ביב יסוךים , בו צפות עד היום נקמותינו אשה לעברה השונה ומצפון אם אחת כ ? ךתקן לעמוד הנצב בו לעד ...
To the book |
|
|