|
|
הפעמון הרם המה עךבית , כסו עומים ענני עופרת — נדמה קרת ואין ניד . גלשו בתים כצאן מהר יוקד ואת כבוךם עם רום גגם הוךידו , עתה עותקים ומאומה לא ^ גידו , נבלע ההד . העלטה כמין חית נדוד בצפתיה אחזה פי ךלת , בת באר הלילה מ ^ לת : כי רע , כי רע , כי רע מאד . והירח הפגום מךתת הכחיל יותר . פניו כפני טובע , נךמה , כי מלבו הוא 5 ' f 0 הגיעה עת ! מה עוד לף , פןטן נוגה , כי תחל ? כק 5 ר חי נבט עתה כל בלת , היה עתה דורס , היה כעיט — הטס אל השלל . קרא לאימה שלום וצא אתה לשוד , כי נשמתןל צמאה ושנת עינף נךךה . הסער את הסונט , הךעם את הבלךה לנכד ! הרוח 1 ת ! חיה , פןטן י בפעמון הרם הכה כל כח עוד , הכה עד אפס כח י נפצהו לךסיסים , ואל תתן מנ 1 ח — כי עוד לא תם .
To the book |
|
|