שיעור ארבעים וחמישה הפאתיטיות בשירת חיבת־ציון

ספרות חיבת ציון , ושירתה בפרט , היא מעין ספרות מתחטאת . 'מתחטא' בעברית פירושו שמצד אחד אני מתוודה 'על חטא , ' ומצד שני בעצם אמירה זו אני מחטא ומטהר את עצמי . קו זה מבהיר את האטמוספירה של הספרות העברית בחיבת ציון . ההרגשה היא 'מי נתן למשימה יעקב וישראל לבזזים' ( ישעיה מב : כד , ( לפוגרומים ולייסורים . הספרות אינה משתדלת להבין מה הם באמת הגורמים לייסורים של האומה . קל למצוא בשירת חיבת ציון העמדה היסטוריוסופיה של השאלה הזאת בכל פרק הירואי בתולדותינו , שבו סבל העם ייסורים ועמד בפני סכנת כליה , ובכל זאת שרד לפליטה . מוטיב שונה קצת עולה בדברים הנוגעים להווה — שנות השמונים וגם שנות התשעים , עד סוף המאה לערך . השיר 'אחותי רוחמה' ליל"ג ( 1883 ) כל כולו עניינו אחד , והוא מופיע כבר בבית השני : 'לא לך החרפה כי אם למעניו . ' השיר מתחיל 'כי באו שודדים וכבודך חללו , אם גבר האגרוף T זדים רמה — הבר העוון , אחותי רוחמה ' ? ' אן אוליך חרפתי — ? איה חרפתך ? לבך לא חרף , לא הסרת חומתך . ' ולכן ' לא לך החרפה . ' כל בית מסתיים ב'אחותי רוחמה . ' השאלות — 'אן אוליך חרפתי , ' ? 'לבך לא חרף' על פי איוב 1 et : '...  To the book