הקדמה

אילו מימשו הנאצים את תוכניותיהם היתה השמדת היהודים נמחקת מתודעת העמים וצוללת לתהום הנשייה . הימלר עצמו הכריז כידוע , ב 4 באוקטובר ' 1943 שאותו 'דף מפואר' בתולדות גרמניה הוא 'דף בלתי כתוב ואסור שייכתב לעולם . ' 2 מתוך כוונה להעלים לחלוטין את עקבות ההשמדה , הטיל איסור על העלאתה על הכתב . בכך דחה לא רק את הטקסט שהיה עשוי להוקיע את ההשמדה או לתארה תיאור אובייקטיבי , אלא גם את הטקסט שהיה יכול להסבירה או להצדיקה באמצעות האידאולוגיה שחוללה אותה , וכן את זה שהיה עלול להכחיש את קיומה . שכן הכחשת העובדות טומנת בחובה את אישורן בידי אחרים . הסתירה המשמעותית בנאומו של הימלר בין אופיים 'המפואר' של המעשים ובין הסירוב להעלותם על הכתב ובכך להעמידם לשיפוט בני דורם והדורות הבאים , מאירה מיד את אופיים המפלצתי של המעשים ומדגישה הן את חשיבותו של הדיווח ההיסטורי והן את מורכבותו . הקרבנות , לעומת זאת , מודעים היטב לחשיבות העניין . לכתוב את ההשמדה , לומר אותה , היו לאסירי הגטאות ומחנות המוות בבחינת הכרח בלתי נמנע . הם רצו להעביר את הירושה הזאת לאנושות , כדי שתיחרת בזיכרונה ותשמש לקח לעתיד . הצורך הזה הולך וגו...  To the book