|
|
עם כל ניסיון למתוח קו חד של תיחום בין ימי הביניים לבין הרנסאנס נסוג קו גבול זה אחורנית יותר ויותר . התברר שרעיונות וצורות , שהורגלנו לראותם אופייניים לרנסאנס , כבר היו קיימים במאה השלוש עשרה . לפיכך היו שהרחיבו את המלה רנסאנס עד כדי כך שכללו בה אפילו את הקדוש פראנציסקוס מאסיזי . אבל בהוראתו זו מקפח המונח את משמעותו האמיתית . מצד שני , כשאנו תוהים על קנקנו של הרנסאנס בלי משפטים קדומים , מוצאים אנו שהוא מלא יסודות שהיו אופייניים לרוח של ימי הביניים במלוא פריחתה . לפיכך אין כמעט כל אפשרות לקיים את האנטיתיזה , ואף על פי כן אי אפשר לנו בלעדיה , שהרי על פי הנוהג שנשתרש זה מחצית המאה ויותר נעשו ימי הביניים והרנסאנס מונחים המעלים לפנינו , בכוחה של מלה אחת ויחידה , את ההבדל בין שתי תקופות , הבדל שהוא מהותי לפי הרגשתנו , ואם גם קשה להגדרה , ממש כמו שאי אפשר להביע במלים את ההבדל בטעם בין תות שדה לתפוח . הדרך הבטוחה ביותר למנוע את אי הנוחות הטבועה במהותה של אי הברירות שבטיב שני המונחים , ימי הביניים והרנסאנס , הלא היא לצמצם ולהעמידם כמידת האפשר על ההוראה שהיתה להם לכתחילה — למשל , לא לדבר על הרנסא...
To the book |
|
|