|
|
כל מה שאפשר היה להעלות במחשבה לבש צורת דימוי : התפיסה נעשתה תלויה כמעט לגמרי בדמיון . והנה , אידיאליזם שיטתי מדי ( וזה היה פירושו של הריאליזם בימי הביניים ) משווה מידה של נוקשות לתפיסת העולם . האידיאות , הואיל והן נתפסות כישויות בעלות חשיבות רק מכוח יחסיהן עם המוחלט , על נקלה הן נערכות ככוכבי שבת ברקיע המחשבה . כיוון שהוגדרו שוב אין הן ניתנות לסיווג , לחלוקה ולהבדלה אלא לפי נורמות דידוקטיביות טהורות . פרט לכללי ההיגיון , מעולם אין אמצעי תקנה מן המוכן שיעיד על טעות בסיווג , ודבר זה משלה את הנפש לגבי ערך פעולותיה שלה ולגבי הוודאות שבשיטה . אם רוצה איש ימי הביניים לדעת טיבו או טעמו של דבר אין הוא בודק אותו , על מנת לנתח את מבנהו , גם אין הוא תוהה על מה שמאחוריו , כדי לעמוד על מקורו , אלא הוא נושא עיניו אל השמים , ששם הדבר מזהיר באידיאה . תהי השאלה מדינית , חברתית או מוסרית , תמיד ראשית המעשה היא צימצומה והעמדתה על העיקרון האוניברסאלי שלה . אפילו דברים שכיחים וקלי ערך בתכלית נבדקים באור זה . למשל , באוניברסיטה של פאריז מתווכחים בשאלה : האם מותר לגבות דמי בחינה בשביל תארי ביניים ? הנגיד כך...
To the book |
|
|