|
|
כאשר באו במאה השתים עשרה הטרובאדורים של פרובאנס 1 TDV . 11 את התשוקה שלא באה על סיפוקה במרכז התפיסה הפיוטית של האהבה , חל מפנה חשוב בתולדות הציביליזאציה . גם התקופה העתיקה שרה את סבלות האהבה , אך מעולם לא ראתה בהם אלא ציפיה לאושר או אכזבה מעוררת רחמים . עוקץ הרגשנות בפרשת פיראמוס ותיסבי , או קיפאלוס ופרוקריס , נעוץ באחריתם הטראגית ו באובדן קורע הלב של אושר שכבר זכו בו . בשירה החצרנית , לעומת זאת , התשוקה עצמה נעשית המוטיב העיקרי , וכך נוצרת תפיסה של אהבה בעלת תו יסוד שלילי . האידיאל השירי החדש מסוגל היה להקיף , בלי שיוותר כליל על הקשר לאהבה החושנית , את כל סוגי השאיפות האתיות . האהבה נעשתה עתה התחום שבו פרחה כל שלמות מוסרית ותרבותית . בגלל אהבתו טהור הוא המאהב החצרני ומצוין במידות טובות . היסוד הרוחני משתלט והולד , עד שסמוך לסוף המאה השלוש עשרה הסגנון המתוק החדש ( dolce stil nuovo ) של דאנטה וחבריו מסיים בכך , שהוא מייחס לאהבה את היכולת להביא לידי מצב של יראת שמים ואינטואיציה קדושה . כאן הושגה איזו דרגה קיצונית . מעט מעט עתידה היתד . השירה האיטלקית למצוא את דרכה שוב אל ביטוי מרומם פחו...
To the book |
|
|